(בחלומי, בלילה)

היו ימים משונים לאחרונה, אני מספרת לך. -נכון ילדה שלי. באמת היו לך ימים מאוד משונים לאחרונה, את מהנהנת בהסכמה.

ומה עכשיו? אני שואלת -לאט לאט, את עונה.

אני כל כך מתגעגעת אלייך. -אני יודעת.

ואין מה לעשות? -לא. לפעמים בחיים האלה קורים דברים שאין לנו מה לעשות איתם.

אז מה עושים כשאין מה לעשות? -הולכים לים, מכינים משהו טעים לאכול, אולי קוראים ספר בשמש. את עוד תמצאי תשובות משל עצמך.

אני אוהבת אותך, אני אומרת -אני אוהבת אותך הכי בכל העולמות אהובתי, את עונה וממשיכה ללכת בצעדים מצחיקים בנעלי הספורט הטורקיזיות שלך.

את מחייכת אליי, את שולחת נשיקה, את מתרחקת באופק והופכת לציפור.

בבוקר כשאני מתעוררת אני לא בדיוק זוכרת מה אמרת לי או על מה דיברנו אבל אני פותחת ספר של קלאריס ליספקטור וקוראת עשרים עמודים, אני אופה עוגת בננות מתוקה, אני רצה אל חוף בוגרשוב ומתנפצת אל הגלים.

בתמונה: מריחות פרחים, פעם. מהדברים האלה שעושים כשאין יותר מה לעשות.