גם כאב וגם יופי

1. “זה לא כל כך פשוט, להיות בת אדם עם חור״ עניתי לך, ובעיקר לעצמי, כשניסיתי למצוא תשובה ללמה אני בוכה. כבר כמה שבועות שאני פשוט מתחילה לבכות פתאום, בלי שאדע להצביע על סיבה. כי לכי תסבירי איך זה מרגיש להתהלך בעולם עם חור בלב, ושאמא שלך נפטרה לפני שנתיים פחות שבוע, ושאפילו שאת ממש בחיים עכשיו, מתפקדת ועושה את כל מה שצריך, צוחקת ואוהבת ושמחה (כן, שמחה), יש איזו נקודה פנימית כזו, איפושהו על קנה הנשימה, בה האוויר שאת נושמת נתקע ולא מצליח להיכנס עמוק יותר ולמלא את הריאות ממש מבפנים. וכך גם גם הצחוק. 2. ולכי תסבירי במילים שלאבד אמא זה לא דבר שעוזב אותך, ושמאז אותו יום לפני שנתיים פחות שבוע הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלך. ככה, כמו שיש לך עקמת בעמוד השדרה. ככה, כמו שנולדת בקליפורניה. ככה, באותה ודאות בה את יודעת שהעיניים שלך תמיד ישארו בצבע ירוק גם כשדברים אחרים ישתנו, ככה את יודעת שאמא שלך מתה, ושהיא תמיד תמשיך למות. 3. אמא שלי מתה כשאני קמה בבוקר, היא מתה כשאני מצחצחת שיניים, היא מתה כשאני פותחת חלון כדי להכניס אוויר הביתה, היא ממשיכה למות כשאני נורא גאה בעצמי על איזה רעיון שהיה לי, כשאני מצליחה להחליט החלטות חשובות, היא מתה כשאני עצובה ומתה כשאני שמחה ומתה כשכל מה שאני רוצה בעולם זה רגע אחד לדבר איתה. ההבנה הזאת משתקת. בגלל זה אני לפעמים נעצרת באמצע היום ובוהה באוויר, בגלל זה לפעמים אני רגישה נורא או לא נחמדה, בגלל זה אני אולי קצת נעלמת, בגלל זה אני מתעייפת מהר וצריכה ללכת הביתה לנוח, בגלל זה דברים שפעם הייתי עושה בקלילות לוקחים ממני גלונים של אנרגיה, בגלל זה אני מתחילה לבכות ככה פתאום בלי סיבה, ועם מליון סיבות. 4. ואני חושבת על איך צחוק ובכי מגיעים מאותה נקודה, וכך גם כאב ויופי, ואהבה וגעגוע, הם כולם מתחילים באותה נקודה נסתרת מהעין שהגירוי שלה גורם לי לפרוץ בבכי דווקא כשאני חושבת על כל הדברים השמחים שקורים עכשיו. הרי כל דבר שמח שיקרה לי מעתה ועד עולם, תמיד יהיה גם קצת עצוב. 5. אז נכון, יש את כל מה שאנשים אומרים על זה שרוח של בת אדם נשארת אחרי שהגוף עוזב, ועל אנרגיות שמשתמרות ונשמות שמתגלגלות, ועל ההמשכיות של החיים ומעגל הלידה והמוות, ועל איך יש המון צורות בהן אמא שלי עדיין איתי, ועל כל הדברים שהיא נתנה לי כל החיים שלי, וכל האהבה שלה שממשיכה להיות טבועה בי מבפנים, ויש הרבה אמת בדברים האלו. אבל הם לא משנים את העובדה שכבר כמעט שנתיים שלא ראיתי את אמא שלי, לא שמעתי אותה, לא חיבקתי אותה, לא ישבתי איתה לקפה, לא התקשרתי אליה סתם ככה באמצע היום בלי סיבה מיוחדת, לא יצאתי איתה לטיול בואדי. (כשדורון שאל אותי אם אומרים מִרְפָּאָה או מַרְפְּאָהּ והתלבטנו, חשבתי איזו שטות זאת, כמה זה מכעיס, הרי היא יכולה לתת לנו תשובה ברורה ומדוייקת ברגע, ומה הקטע הזה שאני לא יכולה פשוט להתקשר ולשאול אותה). 7. בדצמבר 2017, חודשיים לפני שהיא נפטרה, היינו כולנו ביחד בבית בטבעון בארוחת שישי. זה היה מאורע נדיר כי אחיות שלי לא חיות בארץ והיינו כולנו ביחד והיה כיף ונעים כל כך. אחרי הארוחה שתינו תה וניגנו על הגיטרה שירי ארץ ישראל שכולנו אוהבים. בתוך כל זה הסתכלתי על אמא שלי וראיתי שהעיניים שלה לחות מדמעות, והבנתי למרות שלא רציתי להבין ולמרות שהדחקתי את האפשרות, שהיא דומעת כי היא מאושרת מהביחד שלנו וכי היא יודעת שלא יהיו לה עוד הרבה רגעים כאלו.