♦ יש כל כך הרבה דברים בחיים שאין לנו שליטה עליהם, גם אם נדמה לנו שכן. השליטה היחידה שיש לי היא על איך אני מגיבה למה שקורה לי ובאיזה אופן אני בוחרת לתת לזה מקום ולחיות עם זה. (זה אמנם קיטש, אבל למדתי על בשרי כמה זה נכון). ♦ העולם הוא לא תכנית כבקשתך ומסתבר שבאמת אף אחד לא הבטיח גן של שושנים.
♦ השמש תמיד זורחת מחדש. אפילו יום אחד בלבד אחרי שהדבר הנורא מכל קרה. (מכעיס ומנחם בו זמנית). ♦ החיים לא ממשיכים אחרי אובדן. ♦ הם מתחילים מחדש בצורה אחרת. ♦ להמשיך לזוז זה לא בהכרח אותו הדבר כמו להמשיך הלאה. ♦ כמה שחשבתי לפני שאני יודעת איך שברון לב וגעגוע מרגישים, לא הבנתי לאיזה תהומות ועוצמות הרגשות האלה יכולים להגיע. ♦ האבל הוא אנוכי, ויש לו רצונות משל עצמו. צריך לכבד אותו ולא לשפוט אותו ואת עצמנו. חשוב לתת לבכי ולכאב את כל הזמן והמרחב שהם דורשים ולא לנסות להעלים או להתעלם מהם, כי האמת היא שזה פשוט לא עובד.
♦ חשוב לדעת לבקש (ולפעמים אפילו לדרוש) עזרה. ♦ זכיתי באמא הכי טובה בעולם כולו, שנתנה לי קרקע לצמוח ממנה ובית לחזור אליו ותמיכה והכלה אינסופית. אני לוקחת בהודיה את 28 השנים שקיבלתי אתה יותר מ80 שנים עם כל אמא אחרת. ♦ אני אוהבת את החיים גם כשהם ממש, ממש קשים. (וגם כשנדמה לי שאני לא). ♦ יש בי הרבה יותר כוח ועוצמות נפש ממה שהאמנתי שיש בי. ♦ למדתי (ומתאמנת על זה כל הזמן) לאהוב את עצמי יותר על כל מה שאני כן ולכעוס על עצמי פחות על כל מה שאני לא. ♦ להיות טובה לעצמי. ♦ קצת חומרים משני תודעה מידי פעם עם החברה הנכונה זה כיף בטירוף ונעים ופותח ואפילו חשוב (ואני שמחה שגיליתי את זה רק בגיל 28). ♦ לפנק את עצמי במה שבא לי ולא להרגיש רע עם זה. ♦ לשמור ולטפח קשרים משמעותיים ומזינים שנותנים אנרגיה, ולהתרחק מכאלה שלא. ♦ מותר להסתגר. ♦ מותר לכאוב. ♦ מותר לצעוק. ♦ מותר ( ואפילו רצוי) לנפץ צלחות. ♦ מותר לא לדעת מה יהיה. ♦ חברות זה אחד הדברים הכי חשובים בחיים האלה. ♦ ללכת אחרי התנודות שקורות לי מבפנים ולבטוח בהן. לא לפחד להתמסר לתהליכים שמתרחשים אצלי ולסדרי העדיפויות שמשתנים, גם אם זה מפחיד ואני לא יודעת לאן זה יוביל אותי. ♦ להאמין שכשאני מתמסרת לדרך אני מובילה את עצמי למקום אליו אני רוצה להגיע, גם אם זה ייקח קצת זמן. ♦ בפייסבוק יש מלא דברים טובים אם משתמשים בו בצורה הנכונה. ♦ אני אוהבת לשתף אחרים במחשבות ובתחושות ובטקסטים שלי.
בסיומה של השנה הזאת (ורק כי זה סמלי, הרי ההתמודדויות ממשיכות להיות אותן התמודדויות והמציאות ממשיכה להיות אותה מציאות וגם אני ממשיכה להיות אותה אני, אפילו כשהמספרים מתחלפים), אני רוצה לנצל את המרחב הזה ולהגיד תודה;
לאמא שלי, עירית, על כל מה שכתבתי פה (ובפוסטים הקודמים), ועל כל מה שעוד אמשיך לכתוב. על מי שהיא, על הדרך בה היא ידעה לחיות את החיים היפים שלה ועל הדרך בה היא השכילה להיפרד מהם, בשחרור ברכות ובאלגנטיות שכל כך אפיינו אותה. על האהבה חסרת הגבולות שהיא העניקה לי מאז ומתמיד, שנותנת לי תקווה ואמונה בעצמי ובעולם, וכוחות לקום בבוקר ולהמשיך לנוע. לאבא ולאחיות האהובים כל כך שלי, שביחד איתי איבדו. שביחד ולחוד, מקרוב ומרחוק, בהקשבה ובזהירות, אנחנו לומדים את העולם מחדש. לומדים כל אחד את עצמו, ולומדים יחד את המשפחה האוהבת, החזקה והמיוחדת שלנו, ואת המקום של כל אחת ואחד בתוכה. אתם המזל הגדול שלי בחיים האלה. לאנדרי ומיכל, האחים שקיבלתי במתנה , שהולכים יחד אתנו בשבילים החדשים שנקלענו אליהם ומחבקים, ואוהבים, ומחזיקים לנו את היד. למשפחה המורחבת ולחברים של המשפחה שמרעיפים עלינו אהבה ותמיכה וחום וכוחות, וזמינים כל הזמן ולכל דבר. (כמו להכין לי בולונז כי זה הדבר היחיד בעולם שעושה לי תאבון משום מה, או לבוא לעשות איתי סיבובים בכפר סבא הירוקה כי אני בטוחה שהאוטו נגנב לי כי יש ימים בשנה הזאת שפשוט אין אותי והמוח שלי הוא עיסה והדבר האחרון ששמתי לב אליו זה איפה חניתי. וזה לצחוק עליי באהבה כשמצאנו אותו, אבל גם להגיד לי שהכל בסדר ושזה קורה לכולם כשאני מרגישה שיצאתי הכי מטומטמת בעולם...) לחברות המופלאות שלי, שמכירות אותי שנים ולעומק ולרוחב, שנמצאות שם בשבילי בצורה הכי טהורה שיש, שלא נעלמות גם כשאתן לא יודעות בדיוק מה נכון להגיד או איך להגיב. (זה שאתן מנסות, וזה שאתן איתי זה כבר המון). שעשו בשבילי קניות בסופר ובאו אליי עם סיר של מרק קובה והרימו אותי פיזית מהרצפה כשלא הצלחתי להרים את עצמי בשבועות הראשונים והוציאו אותי לבלות ונתנו לי להתפרק וזרמו איתי על קניית נעליים כי לכי תביני מה עושה לבת אדם קצת טוב על הלב בזמנים כ"כ קיצוניים והקשיבו לי ועשו בשבילי טלפונים והחליטו בשבילי החלטות והחליפו אותי בחוגים ושתו איתי יין ובכו איתי ונגנו לי שירים בגיטרה וחיבקו אותי חזק. אני אוהבת אתכן כל כך הרבה. לאנשים רנדומליים שפגשתי על הדרך, ששיתפו אותי בסיפורי האובדן שלהם והקשיבו לשלי וגרמו לי להרגיש קצת יותר מחוברת וקצת פחות לבד בתוך הדבר הענק והאפור הזה. לנגה, הפסיכולוגית שלי (שכנראה לא תראה את הפוסט אז אאלץ להקריא לה אותו) על המרחב הבטוח והחם והמכיל שהיא מאפשרת לי, שבו הכל מקובל ויש מקום לכל תחושה ומחשבה גם כשאני מתביישת להגיד אותה בקול רם אפילו לעצמי. אני רוצה להגיד תודה ל SPOTIFY שהיה חבר אמיתי בשנה הזאת, וידע להחליט בשבילי מה אני צריכה ומה טוב לי כשאני לא הצלחתי להחליט או לבחור. תודה לג'וני מיטשל ולאונרד כהן על זה שיש את המוזיקה שלהם בעולם (אמנם זה לא חדש מהשנה, אבל אני חבה להם כבר תודה רצינית). תודה ליהדות (וואו בחיים לא חשבתי שאני אגיד את המשפט הזה) שהמציאה את מנהג ה'שבעה' שהוא באמת אחד המנהגים היותר חכמים מדויקים וחשובים שיש, שנתן לי יותר ממה שאני יכולה לתאר במילים. תודה למשוררת מיה טבת-דיין שכתבה את ספר השירה "ויהי ערב, ויהי תוהו" על המוות והפרידה מאמא שלה, שפורט לי על כל המיתרים, והמילים שלה הן (בדיוק מופלא) כל מה שחיפשתי להגיד ולא מצאתי איך. תודה לברלין ולניו-יורק ולתקופות בהן שפתחו לי את קנה הנשימה ואת העיניים ואת התיאבון, והזכירו לי איך ומה אני אוהבת ומחפשת ואיך אני יכולה להיות, והזכירו לי שבעצם כל הדברים האלו כבר קיימים בי ובעולם.
2019, אני מקווה ומבקשת ממך שתהיי עדינה ורכה איתי, ושתביאי אליי דברים טובים. אני מבטיחה שמהצד שלי, אני ממשיכה ללמוד ולעבוד ולהשתנות ולגדול, כדי לעזור לך להיות בדיוק כזאת.
(בתמונה: קעקוע שעשיתי לפני שנה וחצי בעיצובה המדויק והרגיש של גל, שעזרה לי להוציא לפועל את הרעיון שהתבשל לי בראש, ועם מילותיו המופלאות של לאונרד שכבר הודיתי לו למעלה...)
There is a crack in everything, That’s how the light gets in.
Commenti