top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תNoa Lara

כָּל הַמַּתָּנוֹת שֶׁנָּתַתְּ לִי אֵי פַּעַם

עודכן: 4 במרץ 2019

כמה שבועות אחרי שאמא שלי נפטרה, התחלתי ללכת לטיפול ביבליותרפי (טיפול באמצעות שימוש בטקסטים וכתיבה). בסיום אחת הפגישות, המטפלת שלי ביקשה ממני לכתוב טקסט על כל המתנות שאמא שלי נתנה לי. עם המשימה היפה הזו יצאתי מהמפגש. רכבתי על האופניים אל המקום האהוב עליי בעיר - נקודה מסוימת על הסלעים מול הים באזור צ'ארלס קלור, איפה שתל אביב הופכת ליפו. מימין - רצועת החוף של תל אביב, שורת המלונות המוארת ומנורות אדומות של מסעדות החוף. משמאל - אורות נמל יפו, העיר העתיקה וריח מסעדות הדגים והערק שגם אחרי שנים שאני גרה פה, עדיין מעורר בי תחושה של חופש. ומלפנים משתרע לו הים, כחול ומזמין ופראי.

אל המקום הזה לקחתי את אמא שלי כמה שבועות לאחר שאבחנו לה את המחלה לראשונה. זה היה אחר צהריים קיצי חמים ודביק. היא באה לבקר אותי אחרי פגישת עבודה וישבנו לשתות קפה בנווה צדק. אני זוכרת שניסינו לדבר על הדברים הרגילים שאנחנו תמיד מדברות עליהם - על הלימודים שלי, על הקרקס ולאן אני רוצה להתפתח בתוכו, על הספרים ששתינו אוהבות, על כתבה מעניינת שקראנו, על מערכות יחסים והחלטות והתלבטויות.

האוויר היה מלא במועקה.

שמחנו לבלות את הרגעים האלו יחד, אבל בתוך תוכה כל אחת מאיתנו החזיקה כל כך הרבה עצב ואי ודאות שהעיבו על הלך השיח הרגיל, הצוחק והקולח שלנו. באותו אחר צהריים הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי פחד של ממש ניבט מעיני האדמה הטובות והיודעות של אמא שלי. פחד שלא ראיתי שוב (ואולי היא לא רצתה שאראה?) בחמש וחצי השנים שבאו לאחר מכן. לא ברגעים הכי קשים של המחלה והטיפולים, ואפילו לא במבט האחרון שהביטה בי ובעולם.

ירדנו ברגל אל הים והתיישבנו על הסלעים. אמא ובת, שונות מאוד אבל גם דומות. שני לבבות פועמים וחיים, ובינינו - האהבה הזאת לים, וחבל טבור שלא יינתק לעולם. ישבנו שם, מחזיקות ידיים ושותקות. אל המקום הזה חזרתי כדי לנשום את אוויר הים המלוח, ולכתוב.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ כל המתנות שנתת לי אי פעם מסודרות להן לאורך השביל המנצנץ שהשמש מציירת על המים שנייה לפני שהיא שוקעת שפעם, כשהייתי קטנה, ואולי עוד פעם, כשהייתי גדולה, סיפרת לי שכל נצנוץ כזה זו פיה שרוקדת לה על המים, ושכל הפיות יחד מובילות אל ארמון הפיות שנמצא הרחק באופק.

בְּחַיַּיִךְ- נתת לי בית. חיבוק. נתת לי להתחבא לך מתחת לחצאית כשהעולם של הגדולים נהיה מפחיד ומאיים מידי, אבל גם את האומץ והתבונה להתמודד אתו בעצמי. נתת לי ללכת. נתת לי לחזור. נתת לי מרחב לטעות ולשאול שאלות. לימדת אותי שהחיים מורכבים מפסיפס של רגעים, שכל רגע מורכב מגם וגם, שאף פעם לא יכול להיות רק טוב או רק רע. נתת לי את צלילי המוזיקה ופוליאנה ואורה הכפולה. נתת לי את Both Sides Now. את השעות המוקדמות של הבוקר. נתת לי שלווה. כוח. נטעת בי כוח. לימדת אותי איך לקלף תפוז כמו סבתא, בצורה הכי אסתטית שאפשר. לימדת אותי לאהוב את עצמי. לימדת אותי לאהוב את מה שקורה, גם כשהוא קשה. לימדת אותי סבלנות. נתת לי רגעים קסומים של אמא-בת, בהליכות משותפות בואדי, בשיחות על החיים, בישיבות על ספסל הנדנדה שבחצר שלנו. נתת לי את האהבה לגשם הראשון. בְּמוֹתֵךְ- לימדת אותי מהו שחרור אמיתי לא להיאחז בכוח לבטוח בעולם בדרך לבטוח בעצמך לא לפחד לדעת מתי לעזוב מותך לימד אותי כמה כוח יש בי כמה עמוק הקשר ביני לבינך הוא ממשיך לחיות בנפשי בלבי כמה מזל יש לי שהיה לי אותך וגם להכיר את אבא מחדש וגם להכיר את עצמי מחדש לגלות לאן אני יכולה ללכת לבנות לעצמי בית בתוכי להיות עדינה עם עצמי לנסות להיות טובה לעולם כמו שאת היית לשחרר להירגע לנוח לנוע בשקט גם בשקט יש תנועה בתנועה יש נשימה אני נושמת מתגעגעת נושמת בוכה נושמת צורחת כועסת כותבת אוהבת צוחקת נושמת מרגישה ש גם בלבד יש ביחד אני חיה אני חיה אניחיהאניחיהאניחיהאניחיהאניחיהאניחיה משהוממך חי איתי משהוממני מת איתך ונולדתי מחדש אני נולדת מחדש לאמא שהיא לא את ואולי לשום אמא ואולי לכל האימהות שבעולם אני מכירה אותך לפעמים אני שוכחת איך העור שלך מריח ונבהלת אנילאמצליחהלנשום לאט לאט ילדה שלי את אומרת כל יום עוד טיפה את מניחה את ידך הרכה על מצחי אני נרגעת אני נושמת אני הרי יודעת איך העור שלך מריח הוא מריח כמו עלי שלכת כמו מתיקות של סתיו רק את יודעת להרגיע אותי כשאין לי אוויר את אומרת לי לספור עד עשר את לא אומרת שום דבר בכלל אני קוראת לך את לא עונה ומי ירגיע אותי עכשיו ומי תניח ידה על מצחי הלוהט אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע שמונה תשע עשר הנה את רואה ספרתי בשביל שתינו לפעמים אני לא מכירה את עצמי אני רואה מטושטש אני עוצרת בצד בזמן נהיגה אני כל כך שונה לעצמי עכשיו והכל מתפורר אמא הנשימה האחרונה שלך לימדה אותי רוחניות לימדה אותי הודיה לימדה אותי אושר מהמבט האחרון שלך למדתי כאב משתק בתוך כאב משתק מצאתי תהומות של יופי בתוך תהומות של יופי מצאתי אותך.





~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~


בתמונה: אמא שלי ואני בסיני, 1999. היא בת 41, אני בת 9. ומאז - ילדות גדלו ובתים נחרבו ושמיים נפלו.

רק הים, נשאר אותו הים.


היא, מתישהו בשנות העשרים לחייה. אני, מתישהו בשנות העשרים לחיי. (כן אני יודעת שעדיין לא סיימתי אותן,זה פשוט נשמע טוב)

357 צפיות0 תגובות
bottom of page