מחשבות של אמצע קיץ, ברוקלין:

1. יש מין רגע קסום כזה, כששוהים מספיק זמן בעיר זרה שפתאום מבינים אותה מבפנים. פתאום את פשוט יודעת באיזו פינה שני רחובות מצטלבים או איפה נמצא הקפה הכי טעים את מתחילה לעשות לך סימנים, אבני דרך -

הנה הבניין עם הדלת הכחולה הנה הגרפיטי של שני הילדים שרוקדים הנה השלט המצחיק הזה. את לא ממהרת להספיק כי יש מספיק זמן. את משוטטת על האופניים בלי מטרה, את שוהה. בסופו של דבר, כל מקום יכול להפוך לבית.

2. אני אוהבת ערים זרות. ובמיוחד אני אוהבת את הרגע הזה, הוא תמיד מרגיש לי כמו נצחון קטן ופרטי שלי מול העולם - הנה, גם פה אני נטמעת גם פה הייתי יכולה להישאר או גם פה הייתי יכולה להעלם.

3. לפעמים אני חושבת שזה מה שבא לי לעשות בחיים, להיות מין ציידת ערים כזאת,

לעבור מעיר לעיר וללמוד את המהות שלהן, ללמוד אותן מבפנים לדעת איפה נמצא היופי האמיתי לטעום את החצרות האחוריות להכיר את הרחובות הקטנטנים ואת הזווית בה השדרות מתעקלות איפה לחכות לאוטובוס איפה לא לאכול. לפסוע ברחובות קלה ומצחקקת, מלאה בבטחון; כן, הרי כאן הייתי מאז ומתמיד הרי רק לכאן אני שייכת.

ואז, כשהבנתי, להמשיך ללכת.