מחשבות של שבת, מצוננת.

1. יש משהו בלהיות חולה שישר מחזיר אותי להיות ילדה. כשהאף שלי גדוש והמצח לוהט אני רק רוצה להיות ליד אמא שלי. 2. כשאין אמא להיות לידה זה בכלל לא כיף להיות חולה. מה שווה להיות חולה בלי הפינוק של לא ללכת לבית הספר לראות כל היום סרטים במיטה, להרגיש מסכנה אבל לדעת שאת מטופלת, לקבל עד אלייך קערות מהבילות של מרק עוף עם ריח של בית, שקדי מרק צהובים קטנטנים פרוסת חלה לבנה לנגב את הנוזלים של הסוף ומלא תשומת לב ואהבה כזאת שרק אמהות יודעות איך לתת. 3. איך מישהי בעולם הזה יכולה להרגיש מסכנה אפילו לרגע אחד כשיש לה אמא כזאת מופלאה לצידה? (כשאמא שלי הייתה בטיפולים כימותרפיים לא יכולתי להיות חולה לידה כי המערכת החיסונית שלה הייתה ממש חלשה וזה היה מסוכן אבל לפעמים כשהייתי חולה וחייבת אותה, הייתי בכל זאת באה לבית שלנו בטבעון והיא הייתה שמה על הפנים שלה מסיכת נייר כזו כדי לא לנשום את האוויר שאני מזהמת בחיידקים שלי). 4. אמא שלי הייתה חולה שש שנים. שש פאקינג שנים והפעם היחידה ששמעתי אותה מתלוננת הייתה בשבוע האחרון כשהצטברו לה המון נוזלים בבטן וגם אז - ״זה קצת מציק לי, הדבר הזה בבטן״ היה כל מה שהיא אמרה. 4. כמעט שנתיים עברו. לאחרונה אני מרגישה שרשמית סיימתי את גיל ההתבגרות, ואיכשהו בכל יום שעובר אני מבינה את העולם הזה פחות. ----------------------------------

(התמונה אמנם לא קשורה אבל היא מצחיקה אותי ועושה לי נעים בלב אז למה לא).