אני מדברת אלייך ממרחק החודשים שעברו ממרחק הגלים שנשטפו אל החוף אני מדברת אלייך מהבטן. אני מדברת איתך כי רק את זה אני יודעת לעשות, אני מדברת אלייך מהעצב.

אני מדברת אלייך מהחצר בברוקלין. מדברת איתך כשאני מחזיקה ידו של תינוק קטנטן- תראי אמא, נולד לנו תינוק במשפחה. קוראים לו אייל יונתן ויש לו את הריח הכי מתוק בעולם.

אני מספרת לך על החידושים האחרונים: אבא צמחוני. בגינה הוא בנה דק גדול שמשקיף אל הואדי ובסדקיו פורחים פרחים. ללי יש שיער קצר כמו שלך היה הרבה שנים. עכשיו היא בסנגל, רוקדת שבע שעות ביום. אלה ומיכל אימהות, ואצלי הדרכים נפקחות, הדברים מתבהרים. אני חושבת שקורים לי דברים טובים.

כל הזמן הזה, הזמן ממשיך לחלוף. לפעמים אני עצובה יותר ולפעמים פחות לפעמים אני כבר רגילה לזה שאת לא פה. מרגלית ואני נפגשות מידי פעם, אוכלות ושותות יין, צוחקות ומדברות על דברים שהייתי מדברת איתך וגם עלייך. הקשר בינינו כבר לא קשור רק בך

לפעמים אני מסתכלת על הידיים שלי וחושבת שאלו הידיים שלך, במיוחד כשאני מקלפת תפוז בעדינות. לפעמים אני מרגישה שאני זו את, במיוחד כשאני מחכה בסבלנות. אתמול התורים בשדה התעופה לקחו שעות. חיכיתי שלווה כי ידעתי שבסוף זה יעבור, כמו הכל - פצע שברון לב רעב החורף.

הבוקר שתיתי את הקפה שלי לאט במיוחד הסתכלתי על עלים נושרים מהעץ, פוגשים באדמה ראיתי סנאי אחד מטפס לו וידעתי שהאהבה שלך באוויר חגה מסביבי במעגלים חזקה, צבעונית, חיה כל כך- כמעט שיכולתי להכניס אותה לכיס.