סוֹדוֹתָיו שֶׁל אָדֹם הֶחָזֶה

​

אמא שלי אהבה מאוד את ציפור אָדֹם החזה. אני זוכרת אותה יושבת על הכורסא שליד החלון הגדול בבית שלנו, ומסתכלת אל עץ האלון שבחוץ בציפייה. כשאָדֹם החזה היה מגיע לרגע, מתיישב על הענף ומביט בה, היא הייתה פורצת בקולות התרגשות ושמחה של ילדה, עיניה נוצצות מאושר, ולבה שר.

​

                                   היומן הזה הוא אליה ובשבילה.