שירים

אַתְּ כַּנִּרְאֶה נִמְצֵאת כָּאן

נועה לארה מאיר | הוצאת לוקוס, 2022 | עריכה: מיה טבת דיין

בעל כורחי למדתי –

כְּשֶׁהַדְּבָרִים מִתְפָּרְקִים

הֵאָחְזִי בִּפְעֻלּוֹת פְּשׁוּטוֹת:

קַלְּפִי תַּפּוּז. בְּעֶזְרַת סַכִּין חַדָּה,

חִתְכִי עִגּוּל סְבִיב הָעֹקֶץ

וְחִרְצִי חֲרִיצִים לְאָרְכּוֹ. אִכְלִי.

הַשְׁקִי אֶת עֲצִיץ הַלּוּאִיזָה הַכָּחֹל. חַכִּי

עַד שֶׁהַמַּיִם יְטַפְטְפוּ מֵחֹר הַנִּקּוּז

אֶל הַצְּלוֹחִית, תְּלִי כְּבִיסָה בַּשֶּׁמֶשׁ. נַעֲרִי

בֶּגֶד בֶּגֶד כָּךְ שֶׁיִּתְפַּשְּׁטוּ אֵדֵי הַלָּבֶנְדֶּר בָּאֲוִיר.

אֶת הַבְּגָדִים הָעֲדִינִים תְּלִי הָפוּךְ.

הַכְנִיסִי אֲוִיר אֶל קְנֵה הַנְּשִׁימָה.

שַׁחְרְרִי אֶת הָאֲוִיר.

נַסִּי לְהִתְרַחֵק מִשְּׁאֵלוֹת כְּמוֹ

אָ ז מָ ה שְׁ ל וֹ מֵ ךְ

הִצָּמְדִי לְאֵלּוּ הַשּׁוֹאֲלִים –

אָכַלְתְּ מַשֶּׁהוּ מֵאָז הַבֹּקֶר?

לְחַמֵּם לָךְ בּוֹלוֹנֵז?

את כנראה נמצאת כאן -רישום פרח עירית, עידית לוי.jpeg

רכישה

הספר

"בשירה שנחצבת מהקרביים המדממים של ההתייתמות הצעירה מדי, נועה לארה מאיר מונה בשיריה את עונות השנה, את החודשים, את העלים הנושרים, את השידות המתחלפות בבית, את הברווזים בנהר, את זוגות הנעליים שנותרו מאחור והופכת את העולם כולו למושא של ספירת מלאי שבה ונשנית, כמו כדי להבטיח שדבר יותר לא יאבד.

ספר הביכורים הזה, שמספר את הכרונולוגיה של קריעה מאמא, ואז את האיחוי מהקריעה הזאת, שואב מהמקורות היהודיים כמו גם מהנופים של ארצות הברית, שוויץ, הרי הכרמל, ירושלים ויפו והכל כדי להעמיד תמונה מדויקת ככל הניתן של הנפש: הנה הנפש הפצועה, הנה הנפש המנסה להתרומם, הנה הנפש המתאהבת, הנה הנפש המקימה את עצמה מבלי להבין כיצד, הנה הנפש ההופכת להיות אמא לעצמה, מייסדת שיחה מחדש, הנה הנפש המספרת בקול צלול, יחיד ומיוחד, את הצער ואת היופי בשירה."

מיה טבת דיין

אני

נולדתי בקליפורניה, גדלתי בקריית טבעון, וחיה בתל אביב.

במשך הרבה שנים הייתי אמנית אקרובטיקה אווירית ופרפורמנס, וכיום עוסקת בכתיבה, הנחיית קבוצות ועריכת תוכן בנושאי שפה ותרבות. את כנראה נמצאת כאן הוא ספרי הראשון.

שירי הספר החלו להיכתב ולהתאסף לאחר מות אמי האהובה, שהפך את עולמי ושלח אותי ללמוד איך ללכת מחדש, איך לדבר, איך לנשום. כתבתי את הספר במעברי הירקות בסופר, בשמורת טבע בקצה העולם, בסגרי הקורונה, בבתי קפה ביפו, בירושלים ובברלין. כתיבת השירים העניקה לי רגעי בהירות בתוך הכאוס, אומץ לגעת בריק, וכוח להוציא את עצמי מתוכו. יש מהשירים שזועקים את ההלם, האבל הראשוני והבדידות המשתקת. אחרים הולכים יד ביד עם היומיום והחיים, שאין להם ברירה אלא להמשיך ולהתקיים; אהבות שכמעט והיו, אחיינים חדשים שנולדו, טיולים, התרגשות של זוגיות חדשה והרגעים בהם גם היא נקלעת לאיומי השגרה. וממרחק הזמן, שירים המעניקים פרספקטיבה על האבל והאני המשתנָה.

אמא שלי תמיד הייתה אומרת ש״שום דבר הוא לא סוף העולם חוץ מסוף העולם״. המשפט הזה משקף את האדם שהייתה, ונמצא בבסיס העמוק של התהליך שעברתי מאז שנפטרה; זה בסדר לכאוב נורא. זה בסדר לא לדעת. בחיים קורים דברים קשים. הם כואבים, כאוטיים, לא מובנים, ועדיין - יפים, כל כך יפים.