top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תNoa Lara

מכתב אל: אני בת 16.

עודכן: 16 בינו׳ 2019

היי נוצ'ס (אם אני לא טועה ככה את קוראת לעצמך עכשיו, נכון?),

הופעת לי אתמול בחלום שחלמתי, והיית איתי כל היום. הרגשתי שאת רוצה לשאול אותי דברים, ולקבל תשובות, וידעתי שלא תשחררי אותי לכתוב עבודות ללימודים וללמוד למבחנים ולעשות חזרות על דברים שאני צריכה למופע, עד שאענה לך. כי ככה את, רוצה הכול עכשיו ומהר וחזק. אז בסוף נכנעתי, והתיישבתי לכתוב לך ולשחרר את עצמי ממך לעת עתה.


את בת 16 עכשיו, שזה אומר שאת כנראה קוראת את המכתב הזה על הדשא באורט בין שיעור תאטרון לספרות מורחב, או בדרך לאימון בקרקס, שבטח רק תשבי בו על המזרונים ותרכלי עם החברים ואולי בין לבין תעשי איזה דרופ על הטיסו ותבקשי מעינב ללמוד תרגיל חדש (אין לך מושג כמה יחרפן אותך המשפט: "נועהההההה אפשר היום ללמוד תרגיל חדש על הטיסו?" בעוד כמה שנים כשתהיי מורה בעצמך) , או שאולי את יושבת עם מיכס באנדרטה, אוכלות פיצה מפיצלוק, מסתכלות על המכוניות שנוסעות למטה על הכביש ונהנות לדמיין לעצמכן אותנו, אתכן המבוגרות (אנחנו לא כאלה מבוגרות אבל לכן אנחנו בטח נראות ממש ממש זקנות) ואיך יראו החיים שלכן בעוד 12 שנה. את כנראה ממש עכשיו בעיצומה של התגברות על האהבה הראשונה ושברון הלב הראשון שלך (למקרה שדאגת, יהיו לך עוד הרבה), ונראה לי שלאחרונה צבעת את השיער שלך לאדום זועק. את בטח לובשת מיקס לא ברור של שכבות צבעים וצורות (פסים. מלא פסים.) שאני חוטפת כאב ראש רק מלדמיין אותם עכשיו. אולי בדיוק חזרת ממסיבה ביער של יודפת, כזאת שמארגנות אליה מונית גדולה כל החברות, ונוסעות ושותות מלא וודקה רד בול בחינם ודופקות את הראש ומבלות עם בחורים בשיחים וחוזרות הביתה עם כאב ראש וענפים בכל מיני מקומות מוזרים על הגוף ואז קמות באחת בצהריים ומרגישות הכי מגניבות בעולם. לא מזמן התחלת ללמוד לנגן על גיטרה, והאצבעות שלך ממש כואבות מללחוץ על מיתרים ולהתאמן שעות בלהחליף אקורדים (אל תדאגי, זה יפסיק לכאוב באצבעות ואת תודי לעצמך שלא ויתרת בהרבה רגעים בהמשך). את מלאה בפנטזיות מתוקות על היום שבו תלמדי ב Circomedia או תהיי ב Cirque Du Soleil . את רוצה לטרוף את העולם ולהיות משהו גדול.

זה בטח מרגש אותך שאני פונה אלייך עכשיו, ואת רוצה לשאול אותי מלא שאלות על איפה אני חיה ועם מי ועד כמה נפלאים החיים הבוגרים שלי, שלך.


אז... אני חושבת עלייך עכשיו בחיוך ובאהבה ובנוסטלגיה, ויש כמה דברים, ממרום גילי, שאני רוצה לספר לך. אני מקווה שאת פתוחה להקשיב.


את תלמדי ככל שהזמן יעבור, שפנטזיות זה נחמד ונעים אבל המציאות בסופו של דבר היא שונה. את יכולה להיאחז בפנטזיות האלו ולהאמין שככה בדיוק הכול יהיה, אבל זה יהפוך את הקושי בהכרה שדברים בחיים קורים אחרת מבפנטזיות שלך להרבה יותר גדול ומציף. את תלמדי לווסת את הפנטזיות ולהיות יותר נוכחת במה שבאמת קורה במציאות. את תופתעי לגלות כמה דברים שחשבת שהם בדיוק מה שיעשה לך טוב ומה שאת רוצה (כמו שנת שירות ולחיות בקומונה) לא בהכרח מתאימים לך באמת, ותלמדי שזה בסדר לקבל את זה שמשהו לא מתאים לך ולעזוב, בלי תחושה של כשלון. את תגלי שדברים שממש לא חשבת שמתאימים לך (כמו הצבא) יכולים להפתיע אותך ולהיות בשבילך מסגרת מעשירה ומלאה באפשרויות להרגשה של סיפוק ומיצוי היכולות שלך (בסדר, אני אגלה לך. לימדת עברית חיילים עולים חדשים במחוו"ה אלון, והיה לך באמת שירות מדהים, גם אם בסוף כבר ספרת את הימים לשחרור).


את עוד תופתעי לגלות עד כמה הלב שלך חזק. עם כמה שהאהבה והכאב שאת חווה עכשיו נראים לך כמו הדבר הכי גדול בעולם ואת לא יכולה לדמיין שאי פעם תוכלי לאהוב או לכאוב ככה שוב, ואת לא מאמינה שאי פעם תרגישי אחרת, את תאהבי ותכאבי שוב, וכן, את גם תרגישי אחרת. לא חזק יותר או פחות, פשוט אחרת. האהבה הזאת שאת מתמודדת אתה עכשיו, שהיא עוצמתית וממכרת ומפחידה, תלווה אותך עוד תקופה במשך התיכון, תביא אלייך התנסויות ופעמים ראשונות, תלמד אותך מה שהיא צריכה, עד שתרגישי שמספיק. ואז תהיי פתוחה לעוד אהבות וללמוד עוד שיעורים. אני רוצה לעודד אותך לחוות את האהבה הזאת עד הסוף, בלי להיזהר. תהיי בה ותצללי אליה ותתני לה לשרוף ולהדהים ולהיות כל מה שהיא. היא תהיה חלק משמעותי ממה שאת, ממי שאני.


אני חושבת שאולי את קצת תתאכזבי מלראות את החיים שלי עכשיו. התמונה שיש לך בראש היא כנראה הרבה יותר נוצצת. אז לא, אני לא חיה עם בן זוג הורס (כזה שבא מקומדיה רומנטית או טלנובלה ארגנטינאית) באיזו דירה מטריפה ומעוצבת בניו יורק או פאריז. והיי, אני רוצה לספר לך שלמצוא זוגיות טובה זה לא קל בכלל כמו שאת חושבת. את עוד תפגשי הרבה גברים ויהיו לך כמה וכמה חוויות רומנטיות סוערות (כן, גם כאלה מושלמות שמרגישות כמו סרט בשבוע בסן פרנסיסקו, שאולי אספר לך עליה בפעם אחרת כי אני יודעת שזה ירגש אותך) שיעוררו בך את כל החושים וייתנו לך המון חומר לכתיבה (ואפילו תכתבי כמה דברים ממש טובים, אובייקטיבית). חלק מהם ישארו יותר, וחלק ישארו פחות. אבל, זה יהיה לך לא קל למצוא משהו שמחזיק ושנשאר. עם הזמן, ועם הרבה תסכול, את תלמדי לקבל את זה ולחיות קצת יותר בשלום עם עצמך גם כשאין גבר בתמונה, ולחיות בשלום עם זה שלפעמים את לא חיה עם זה בשלום. אני כן רוצה שתדעי שדירה יפה ומהממת, דומה לזאת שאת חולמת עליה, דווקא יש לי. היא מפנקת והיא הופכת להיות יותר ויותר בית שהוא כולו שלי, ויש בה את כל הספרים שאת אוהבת נורא (לוליטה ולמאטיס יש את השמש בבטן וארבעה בתים וגעגוע ושירים של אגי משעול) והספרים שעוד תאהבי בהמשך, וגיטרה ומכונת תפירה ותמונות שלנו וחפצים מהבית של סבתוש בירושלים והמון המון אוויר ואור.


לגבי החלום הזה שיש לך להיות באיזה קרקס גדול? אז סורי, זה לא ממש קרה... כן הייתי בביה"ס לקרקס בארץ, שהיה כיף וטוב ואינטנסיבי, והייתי בשני אודישנים שלא צלחו בבתי ספר לקרקס באירופה. לא הגעתי להיות באיזו להקה ולחיות אורח חיים של לזוז ולהופיע כל הזמן, האורח חיים הרומנטי הזה שאת מדמיינת לך. אבל האמת היא? גם כאן, הבנתי שזה לא באמת מה שמתאים לי, ואני לא ממש רוצה את זה כבר. נפרדתי מהחלום של מה שחשבתי שאני צריכה להיות ואני לומדת לתת לעצמי מקום לגלות מה באמת אני רוצה להיות. אני יודעת שאת בטח בשוק מלשמוע את זה, ולא מוכנה לקבל את זה שכל הדברים האלו לא קרו. אבל אני רוצה להגיד לך שיש דברים אחרים בחיים שכן קורים, ומגיעים ממקומות לא צפויים. דברים שמקבלים משמעות חדשה ושמעניינים אותי הרבה יותר, כמו עיסוק בשפה ובתרגום ובכתיבה ובטיפול. אני עוד לא יכולה להגיד לך בוודאות לאן זה יוביל אותנו, אבל אחרי הרבה חיפושים ושאלות בשנים האחרונות, אני כן סוף סוף יודעת להגיד לך שאנחנו בכיוון טוב ומדויק. ואולי בעוד כמה שנים בת דמותנו בת ה38 או 40 תחליט לכתוב לשתינו מכתב ולספר לנו לאן כל זה הלך. ובטח גם לה יהיו הרבה דברים לספר, דברים שיפתיעו גם אותי.


עכשיו אני רוצה לספר לך משהו עצוב וקשה, שקשה לי להמשיך לכתוב אותו כי אני מתחילה לבכות ממש. תנשמי עמוק. התלבטתי אם נכון לספר לך את זה, אבל מהכרות קטנה אתך אני יודעת שאת רוצה לדעת הכול מהכול ולא תשחררי אותי עד שאחלוש על כל התחומים.

אז אני רוצה לספר לך שאמא שלך, זאת שעכשיו יושבת למטה על המחשב בחדר העבודה ועובדת על מאמר חדש, או בדיוק חוזרת משיעור פילאטיס והליכה בואדי, או עולה במדרגות של הבית כמו שהיא תמיד עושה ויושבת מול החלון הגדול עם קפה וטוסט עם חמאה וריבה, או שאולי בכלל יושבת אתך מחובקת על הספה האדומה ומקשיבה לך מספרת לה על כל הבעיות הנורא גדולות שלך, או מכינה לך את מה שאתן קוראות לו "ארוחת בוקר של בית מלון" ומביאה לך אותה להתפנק מול הטלוויזיה (מה את רואה עכשיו? עדיין את המורדים? קרוב רחוק?), זאת שהנוכחות שלה בחיים שלך כל כך מובנת מאליה שבכלל לא צריך לדבר עליה, שתמיד תהיה שם עם המילה הנכונה וחום והכלה, זאת שאת יכולה גם להתעצבן ולכעוס עליה על דברים טיפשיים (אחרי הכול את בת 16, מותר לך) אבל בסוף תמיד לחזור לחיבוק העוטף שלה, לא תהיה אתך לתמיד.




כן.




היא תעזוב מתישהו. היא תלך לך אחרי חמש וחצי שנים שבהן היא תהיה חולה בסרטן. שנים שבהן העולם יכריח אותך להתבגר ולהתמודד עם כאב בעוצמות שאין כמוהם. היא לא תזכה לפגוש את הילדים שיהיו לך יום אחד, ולהיות הסבתא שלהם. הילדים שיהיו לך לא יזכו בסבתא הכי נפלאה בעולם שתיקח אותם לטיולים בואדי ותעשה להם פעילויות יצירה וטבע ותתרגש מהטעויות המצחיקות שהם יעשו כשילמדו לדבר. אנחנו, את ואני, נצטרך לעבוד קשה ביחד כשיגיע היום, ולתת לילדים האלו את כל הדברים האלה שהיא הייתה נותנת להם בעצמנו, ובהשראתה. (את רואה? אולי אנחנו לא כל כך שונות. גם לי יש עדיין מחשבות על העתיד ואני אגלה לך סוד, אפילו יש לי שמות לילדים האלה שעוד ייקח הרבה זמן עד שיגיעו, אם יגיעו... אולי ההבדל בינינו הוא שאני מסוגלת גם לפנטז על מה יהיה ובאותה נשימה לדעת בודאות שזה לא יהיה ככה).



את בטח צורחת עכשיו "זה לא פייר". אז כן, זה באמת לא פייר ואני יודעת שזה נורא לך לשמוע את זה. זה נורא גם עכשיו.

אז תקשיבי, תעשי לי טובה ותרדי רגע לחדר העבודה לתת לה חיבוק חזק חזק ממני טוב? חיבוק אמא-בת מוחץ ומרגיע. לא משנה מה את עושה, תעצרי הכול ולכי להגיד לה שאת אוהבת אותה הכי הכי בכל העולמות והגלקסיות ושהיא האמא הכי טובה בעולם ושיש לך את המזל הכי גדול ביקום שקיבלת אותה.

אני יודעת שבעצם את בטח עושה את זה גם בלי שאבקש ממך ובלי שאת יודעת שזה מה שיקרה, וזה משמח אותי מאד.


חשוב לי שתדעי, ילדונת, שאת תתמודדי עם הדבר הנורא הזה בצורה מדהימה. תהיי גאה בעצמך. זה לא יהיה קל. זה סיוט שלא נגמר. אבל בתוך הסיוט הזה, ובין רגע אחד של בכי וצרחות נוראיות לרגע שני, את תצליחי גם לנשום ולצחוק מדברים, וליהנות, וליצור קשרים משמעותיים ולאהוב את עצמך ואת החיים גם כשהם קשים. יהיו גם נקודות קטנות של אור והן שוות את החושך הזה, אני מבטיחה את זה לך ולעצמי.


למקרה שאת תוהה: טומלברי, חמדז, לולצ' , מיכס ודולי יישארו עדיין החברות הכי טובות וקרובות שלך (רק עם שמות חיבה טיפה שונים...). ככה זה עם חברות ששורדות את גיל ההתבגרות ביחד. יהיו עם כל אחת תקופות כאלה ואחרות, תקופות קרובות ותקופות רחוקות, אבל אני בטוחה שמשמח אותך לדעת שאת תעברי עם כל אחת מהן עוד הרבה דברים, ושהקשר שאתן בונות עכשיו חזק ועצמתי יותר מהכול. יהיו גם חברות אחרות שאולי הן משמעותיות עכשיו, אבל עם השנים הקשר איתן ייחלש ויעלם. וזה בסדר. זה ישאיר מקום לחברות חדשות שיגיעו ברגעים שונים של החיים.



אני מקווה שזה לא מפחיד אותך מידי, כל מה שסיפרתי לך פה. רציתי לתת לך את התשובות שאת דורשת ממני.

אבל אני לא רוצה שתחשבי על זה עכשיו. אני רוצה שתחזרי למה שהפרעתי לך לעשות, ותעשי אותו בכל הכוח וההנאה ותמצי אותו עד הסוף, כמו שאת יודעת. אני סומכת עלייך ואוהבת אותך, ולפעמים קצת מתגעגעת לתאוות החיים שלך ולהתרגשות וכן, גם לפנטזיות. אבל אני גם שלמה עם המקום בו אני נמצאת עכשיו, שהוא אמנם לא העתיד הנוצץ והקסום שאת מדמיינת, אבל הוא נכון ומדויק וחשוב ומוביל אותנו, את שתינו, בדיוק בדרך בה אנחנו אמורות ללכת.




שלך,


נועה

(את בת 28 ו 11 חודשים).




בתמונה: אני בת 16 עם לולי בחוף אכזיב, מאושרות וחופשיות ומתכננות לטרוף את העולם!



(והנה גם ראייה מתקופת הצבעים והפסים. מה לעזעזל חשבתי לעצמי כשיצאתי ככה מהבית?!?!)


334 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page