אמא, אמא שלי.

חצי שנה עברה מאז אותו יום שישי ה23 בפברואר לפנות בוקר, עם עלות השחר וציוץ הציפורים, בו הלכת לעולמך. שישה חודשים בהם אני לומדת כל רגע מחדש איך לחיות. שישה חודשים של חוסר אונים אל מול ההמשכיות הבלתי נתפסת של העולם הזה- מול השמש שבחוצפתה ממשיכה לזרוח כל יום מחדש, מול היום-יום שקורה לו מעצמו ואין לי ברירה אלא לשתף אתו פעולה. מול החגים, האירועים, הארוחות המשפחתיות ו20 השאלות במוסף סוף השבוע של הארץ, שממשיכים להתקיים גם כשאת אינך. חוסר האונים מול ההבנה שאין דרך אחרת.

ביום שבת האחרון היה יום ההולדת ה61 שלך, וחגגנו אותו בלעדייך. במונטנגרו, בשמורת טבע ירוקה מול אגם מי טורקיז צלול כל כך, הדלקנו נר יחיד. ישבנו קרובים קרובים במעגל, הנר בוער בתוכנו. התחבקנו, שרנו שירים שאהבת. כאבנו את אינותך, ובאותה הנשימה חגגנו את היותך. את עצם קיומך בעולם. את האישה רחבת הלב והמבט שאת. את החיים היפים ומלאי ההשתאות והשמחה שחיית. את פיסת הדרך שפסענו לצדך בעולם הזה. באותם הרגעים חשבתי לעצמי על הביטוי הזה 'הלכה לעולמה'. כמה הוא יפה, כמה מדויק לעומת ביטויים אחרים בהם משתמשים כדי לתאר עזיבה של נפש את העולם הזה. כי אם אנסה לדמיין את עולמך (זה שאליו הלכת באותה מאית שנייה בה נשמת נשימה אחת אחרונה ובזמן שכולנו החזקנו את הגוף שלך שחררת את הנשמה שלך החוצה ממנו והיא התפרקה לאלפי רסיסים של אור והתפזרה בחדר וליטפה אותנו מבחוץ ומבפנים וזאת הייתה החוויה הכי רוחנית שאי פעם חוויתי), הרי שהוא נראה בדיוק ככה. אני מרגישה אותך מטיילת אתנו, מבקרת אותנו בצורות שונות; בדמות הפרפר הלבן שהתעופף לי מול הפנים והתיישב לי על האף לשנייה אחת, בדמות פרח ורוד יחיד בתוך שיח קוצים שחלפנו על פניו, בדמות הרוח הנעימה שליטפה אותי לרגע בזמן העלייה הארוכה בהר כשכבר היה לי חם מידי והתעייפתי, ונתנה בי כוחות לעלות עוד קצת ולהגיע לפסגה שממנה נשקף נוף עוצר נשימה.

אימוש , הכי הכי בכל העולמות אני רוצה לדבר איתך. אני רוצה להתחבק איתך. אני רוצה לשבת איתך לשעות מתוקות של חסד על ספסל הנדנדה שבחצר של הבית שלנו עם קערת ענבי מוסקט ופלחי תפוזים. אני רוצה לשאול אותך מיליון שאלות ולשמוע שוב ושוב סיפורים על הילדות שלך, על ירושלים של שנות ה60 וה70, על הקיץ שלך עם ענת כשעבדתן כחדרניות במלון באילת. על הספרים והסרטים שכל כך אהבת ועל המכתבים שכתבת לכוכבי הקולנוע שהערצת. על שנת השירות שלך במצפה רמון. אני רוצה להתייעץ איתך לאיזה קורסים להירשם שנה הבאה באוניברסיטה ובאיזה נושא לעשות עבודה סמינריונית. אני רוצה לצאת איתך להליכה בואדי, עד הפסל של אלכסנדר זייד וחזרה דרך העלייה שליד בית הכנסת ברחוב גולומב. לפעמים אני מצטערת שהיו פעמים שהתעצלתי ולא באתי איתך, והלכת לבד. אבל אחד ממיליוני השיעורים שלימדת אותי ושבהם אני נאחזת בכל נפשי ומטמיעה אותם בתוכי, הוא שלהתחרט זה מיותר. מה שהיה, היה כמו שהיה ואין לנו מה לעשות כדי לשנות את זה. ואם הייתי יודעת, באותם הרגעים שבדיוק העדפתי לעשות משהו אחר, שהזמן שלי איתך הוא נזיל, שהוא ייגמר מוקדם מידי, האם הייתי עושה דברים אחרת? האם הייתי נאחזת בך בכל שנייה כדי לספוג עוד ועוד ממך לתוכי? ואיך אנחנו יכולים בכלל להבין, בתודעה האנושית הכה מוגבלת שלנו, את הסופיות והאינסופיות שבעולם הזה? תדרים מעולמות אחרים? את זה שיש כל כך הרבה דברים שאין לנו שליטה עליהם? ששום דבר הוא לא לתמיד? שהכול, כולל אנחנו, הוא זמני ובר חלוף? שאפילו האנשים שאנחנו הכי הכי אוהבים לא יהיו אתנו לנצח? איך אפשר בכלל לתפוס את זה שכל ההבדל בין איפה שאני לאיפה שאת, הוא נשימה אחת יחידה? יש כל כך הרבה דברים שאני לא מבינה כרגע, שאני לא יודעת. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות מוחלטת הוא שהחיים נתנו לי מתנה שאין שום מילה שיכולה לתאר עד כמה יקרה היא- אותך כאמא. אני מודה על זה בכל מאודי. אני יודעת שיש עוד המון שאני צריכה ללמוד ממך, ואני מתכוונת להמשיך וללמוד ממך כל חיי.

אמא שלי, אני אוהבת אותך אהבה אינסופית ומרגישה אותך בכל תא ושריר ועצב מגופי. אני חסרה אותך בכל נשימה. אני יושבת על שפת האגם הטורקיזי במונטנגרו, מסתכלת על הרסיסים הזוהרים שהשמש מציירת על פניו. נזכרת כשכשהייתי קטנה סיפרת לי שכל רסיס אור כזה זו פיה שרוקדת לה על המים. אני בוכה כל כך עכשיו. ומחייכת.